קראט של זהב הוא הרכב — כמה חלקים מתוך 24 הם זהב טהור. 585 הוא 14 קראט, 750 הוא 18. קראט של יהלום הוא משקל, 0.2 גרם, ואין ביניהם קשר. הקשיות של זהב נקבעת על ידי הסגסוגת והטיפול התרמי ולא על ידי הקראט: יש סגסוגות 14 קראט קשות מסגסוגות 18, ויש הפוך, והנתון הזה אינו כתוב על הפריט. אבל עמידות בפני שריטה אינה עמידות בפני שבירה. לטבעת שנלבשת כל יום מה שקובע הוא הצירוף — הסגסוגת, עובי השוק וסוג השיבוץ — ולא המספר לבדו. ועל תכשיטי זהב רבים חקוקות חותמות קטנות, וליטוש אגרסיבי מוחק אותן.
על רוב התכשיטים חקוק מספר קטן. רוב האנשים יודעים שהוא "אומר כמה זהב יש", ורוב האנשים גם מניחים שמספר גבוה יותר פירושו תכשיט טוב יותר. ההנחה הראשונה נכונה. השנייה תלויה במה שמודדים — לשימוש יומיומי, מספר גבוה יותר אינו בהכרח טוב יותר, ומספר נמוך יותר אינו בהכרח חזק יותר: ככל שיש פחות זהב יש יותר מתכת בסיס, ולכן 14 רגיש יותר מ-18 לסדיקה מכלור. זה ציר אחר מקשיות.
שתי מילים זהות, שני דברים שונים לגמרי
- קראט של זהב — הרכב. כמה חלקים מתוך 24 הם זהב טהור.
- קראט של יהלום — משקל. 0.2 גרם בדיוק, מחולק למאה נקודות.
באנגלית ההבחנה נשמרת בכתיב; בעברית לא, ולכן משפט כמו "טבעת של 18 קראט עם יהלום של חצי קראט" מכיל את אותה מילה בשתי משמעויות.
מה המספרים אומרים
- 9 קראט — 375
- 10 קראט — 417
- 14 קראט — 585
- 18 קראט — 750
- 21 קראט — 875
- 22 קראט — 916
- 24 קראט — 999.9
אלה דרגות שמקובלות בעולם. אילו מהן מסומנות ומשווקות בישראל היא שאלה נפרדת.
"18 קראט רך מ-14" — מה עומד מאחורי זה
אמירה שחוזרת בכל חנות. הקשיות של סגסוגת זהב נקבעת על ידי ההרכב שלה והטיפול התרמי שעברה, ולא על ידי הקראט לבדו — ולכן אין כאן כלל אוטומטי. יש סגסוגות 14 קראט קשות מסגסוגות 18, ויש הפוך — משפחת הצבע, ההרכב המדויק והטיפול התרמי אינם כתובים על התכשיט, ולכן זה אינו כלל שאפשר להפעיל על פריט מהמדף.
וחשוב מזה: עמידות בפני שריטה אינה עמידות בפני שבירה. זהב 9 קראט קשה יחסית, אבל שביר יותר ומשחיר יותר.
לטבעת שנלבשת כל יום, מה שקובע הוא הצירוף — הסגסוגת, עובי השוק, וסוג השיבוץ — ולא המספר לבדו.
מאיפה מגיעים הצבעים
בין מתכות התכשיטים, זהב ונחושת הן היחידות שיש להן צבע משלהן. כל השאר הן גוונים של אפור:
- צהוב — זהב, כסף ונחושת באיזון.
- אדום או ורוד — יותר נחושת.
- ירוק — יותר כסף, מעט מאוד נחושת.
- לבן — פלדיום או ניקל. וכאן העיקרון הפוך: לא מוסיפים לובן, מחלישים את הצהוב.
כסף — ולמה הוא משחיר
סטרלינג 925 הוא התקן הנפוץ: 92.5% כסף, והשאר בדרך כלל נחושת. כסף טהור רך מדי לטבעות. יש גם ארג'נטיום, שבו גרמניום מחליף חלק מהנחושת — הוא מאט השחרה וניתן להקשיה תרמית.
ההשחרה אינה תגובה עם חמצן. היא נגרמת מתרכובות גופרית שבאוויר. מה שמאיץ אותה: לחות, ומגע עם גומי, צמר ולבד — כולם פולטים תרכובות גופרית. גם אחסון בחדר האמבטיה. הנחושת שבסטרלינג מגיבה בעצמה ומזרזת את התהליך.
מוצק, מצופה, ורמיל ו-gold-filled
ארבעה מונחים שההבדל ביניהם הוא סדרי גודל ולא ניואנס. ההגדרות המפורטות שלמטה נקבעו בארצות הברית, והן מחייבות מוכרים שם. לא נמצאה הגדרה ישראלית מקבילה, ולכן הן אמת מידה להשוואה — לא הבטחה על מה שנקנה כאן:
- מוצק — הסגסוגת היא החומר לכל העובי.
- gold-filled — שכבת זהב מולחמת מכנית, שמשקלה לפחות אחד חלקי עשרים ממשקל המתכת שבפריט, והסגסוגת עצמה היא 10 קראט לפחות. עבה בהרבה מציפוי.
- ורמיל — ארבעה תנאים יחד: בסיס כסף סטרלינג · ציפוי זהב של 10 קראט לפחות · על כל המשטחים המשמעותיים · ועובי שווה־ערך ל-2.5 מיקרון של זהב טהור לפחות. בציפוי 10 קראט זה יותר מ-2.5 מיקרון בפועל.
- מצופה — שכבה דקה מאוד, שנשחקת.
ולתיקון יש לזה משמעות: בפריט מצופה, בוורמיל וב-gold-filled שכבת הזהב היא מה שרואים, וליטוש מסיר אותה — ולכן "חידוש" על פריט כזה אינו אותה פעולה כמו על זהב מוצק. כדאי לומר לצורף מראש שהפריט מצופה.
מה שאין באף תקן הוא תוחלת חיים בשנים. פריט מצופה שנענד יומיום ופריט שיושב במגירה אינם אותו סיפור.
מה חקוק על התכשיט שלכם
סימון מוצרי זהב בישראל מוסדר בחקיקה, והחובה חלה על מי שמייצר, מייבא ומשווק. על תכשיט זהב אמורות להופיע שלוש חותמות:
- סימן היצרן או היבואן — מי אחראי לפריט.
- דרגת הטוהר — 585, 750 וכן הלאה.
- חותמת אימות של מכון התקנים.
שתי החותמות הראשונות הן הצהרה של מי שייצר או ייבא את הפריט. ואף חותמת אינה ערובה: מה שקובע טוהר הוא בדיקה של המתכת, לא הסימן שעליה.
פריטים קלים פטורים מחותמת האימות, וסימן היצרן ודרגת הטוהר אמורים להופיע גם עליהם. וזה העיקר: פריט בלי חותמת אימות אינו פריט מזויף. פריטים ישנים, מיובאים וקלים סומנו אחרת או לא סומנו כלל, ומה שאי אפשר להסיק מהיעדר חותמת הוא ממה הפריט עשוי — לזה צריך בדיקה. הכללים לכסף אינם זהים לאלה של זהב, וכדאי לברר אותם מול מכון התקנים.
ולמה זה נוגע לתיקון
החותמות אינן קישוט. הן מה שמקשר את הפריט למי שייצר אותו ולדרגת הטוהר שסומנה עליו.
ליטוש אגרסיבי מוחק אותן. חותמת חקוקה היא שקע רדוד בפני השטח, וכל ליטוש מוריד שכבה. אחרי מספיק פעמים היא נעלמת, ואינה חוזרת. וזה שיקול שחוזר בכל מחזור — תכשיט שמצופה מחדש שוב ושוב עובר ליטוש שוב ושוב.
לכן, בתכשיט שיש לו ערך — כספי או משפחתי — כדאי לאתר את החותמות ולצלם אותן מקרוב לפני שמחליטים על חידוש, ולשאול בסדנה מה עלול לקרות להן. החותמות זעירות וכמעט אף אחד לא רואה אותן בעין: בטבעת הן בדרך כלל בצדה הפנימי של השוק, בשרשרת על לשונית קטנה ליד המנעול, ובעגיל על הגב או על היתד. כדי לקרוא אותן צריך אור חזק והגדלה.
אפשר לתאר את הפריט באשף לפני שמגיעים. המחיר הסופי נקבע לאחר בדיקה.
